אני מביאה כאן מכתב שכתבתי כתשובה למחאה על הדברים שלי, מחאה מלווה בהבעת תמיכה, שנשלחה בידי פעיל שאני מאוד מעריכה במשמרת הצעירה בעבודה, ובאמצעות התשובה אבהיר כאן את עמדתי:

שנינו, אתה ואני בחרנו לפעול מתוך מפלגת העבודה ומוסדותיה, והבחירה של שנינו אינה מקרית. אצלי לפחות, אף שאני מאתגרת את המפלגה מבפנים, אני מזדהה עם ערכיה הבסיסיים, ערכי תנועת העבודה הציונית-סוציאליסטית.

אני ציונית, וסוציאליסטית, ופמיניסטית, ומתעבת גזענות באשר היא, ושוחרת שוויון בין בני אדם, ומתונה בהשקפותי המדיניות. שים לב, הציונות שלי היא רכיב בסיסי ביותר בהגדרתי העצמית. אני מניחה שאצלך זה אותו הדבר. ציונות בוודאי שאינה גזענות, כפי שעלה מדבריך, ואם תבדוק באופן דקדקני את הצבעותי בכנסת תראה שלפעמים זהרה ההצבעה שלי בעניינים אלה באור יחיד של "נגד" על כל הצעת חוק עם אבק גזענות, גם כאשר הקואליציה רצתה אחרת.

הציונות להשקפתי היא בין היתר מנגנון הלכידות החזק והאפקטיבי ביותר בחברה הישראלית, וחלק מהתפוררותה של החברה וההתנערות מאחריותה כלפי אזרחיה נובע מהתערערות החזון הציוני. זו גם אחת הסיבות למות הסולידאריות המעמדית ולהפקרתם של עובדים, איש לנפשו. כי כשאין יותר "אנחנו" נשאר רק "אני" מוחלש ונטול צלם אנוש. העבודה הפרלמנטרית שלי שאתה מכיר היטב, ואשר מתמקדת בענייני עובדים במאבק בהפרטת המדינה, וכו' -  בנויה על ערכים ציוניים וסוציאליסטיים.

כפי שאמרתי, דוב הוא בחור נחמד, ופרלמנטר טוב, ויש לנו כמה וכמה הצעות חוק משותפות, אך לעולם לא אבחר בו לראשות העיר הגדולה בישראל, ושאלת שירת התקווה, הסרבנות, הציונות – הן שאלות קריטיות ומהותיות בבחירתי. בני הבכור שעומד להתגייס לא מתלבט האם להתגייס, אלא לאיזו יחידה להתגייס, כי כך חינכנו אותו.

דווקא העובדה שדברי , שנאמרו בפורום פנימי של מפלגת העבודה ודלפו החוצה (באופן נאמן למציאות יש לציין) זכו לתהודה כה רבה, מחזקת בי את התחושה שראוי שהנושא הזה יפתח לדיון ציבורי. מוטב להיות ישר וגלוי ואמיץ באשר למכלול עמדותיך, מאשר להחביאן מאחורי ענן ירוק מטושטש. גם אני, כשאני מביעה את עמדותי, איני נוהגת לבחון את כיוון הטרנד וכיוון הרוח, אלא פשוט מביעה אותן. לא מדובר במתקפה אישית אלא בחידוד השקפת עולם, אשר אני הולכת ומשתכנעת, דווקא בשל העניין שדברי עוררו,  כי יש לחדדה עוד יותר לקראת הבחירות לראשות העיר.

איני מקבלת גם את תגובתו של דוב שאין הדבר רלוונטי לניהול העיר. האם הוא היה מוכן לקבל ראש עיר טרנספריסט גזען? כמובן שלא, גם אם זה לא נוגע לניהול העיר. כך אני איני מוכנה לבחור לראשות העיר אדם לא ציוני שאינו שר את התקווה. זכותו לא לשיר את התקווה, זכותי לחוש רתיעה בשל כך.

באשר לרון חולדאי כמובן שהוא אינו תאומי הסיאמי האידיאולוגי, אבל הוא ראש עיר מצויין, פוטנטי, המקיים את המערכת העירונית הטובה ביותר במדינה. מערך הרווחה של עיריית תל אביב, שהכרתי היטב כיור הועדה לזכויות הילד, הוא הטוב בארץ. כמות השטחים הפתוחים, המפותחים, המושקעים והעומדים חינם אין כסף לרשות הציבור הרחב – היא יחודית אפילו בקנה מידה עולמי. כמי שמתעקשת לעשות אך ורק ספורט עממי אני עדה לכך יום יום כאשר אני רצה בחוף הים או רוכבת על אופני בפארק הירקון ופוגשת שם חרדים, וערבים, ויאפים, ואת כל הפנורמה האנושית התלאביבית שאני כה אוהבת. התכנון ארוך הטווח של העיר (תוך דחייה, ברוטאלית לפעמים, של הצעות לתרומות קצרות מועד של בעלי הון) הוא חריג בנוף קבלת ההחלטות בישראל. הוא מראשי הערים הכי גיי-פרנדלי בעולם, וזה בהחלט מעניק לו נקודות נוספות. בנוסף הוא פרטנר מצויין בעבודה הפרלמנטרית: הוא שותף אפקטבי במאבק נגד תיאגוד והפרטת מערך המים, הוא מקדם אתי את חוק ביטול חובת חבישת קסדה כדי לעודד רכיבת אופניים בתל אביב, וכשבקשתי ממנו סיוע במאבק המר (שהצליח לשמחתי) נגד הרחבת הסמכויות של בתי הדין הרבניים לענייני זכויות עובדים ודיני ממונות – הוא הפשיל שרוולים ודאג להתקשר לשרים ולומר להם מה דעתו. אלה רק מקצת הדוגמאות. וכן, הוא מועמדה של מפלגת העבודה, ולפיכך ולא רק בגלל זה יקבל את תמיכתי ואת סיועי.

אני בטוחה שכשני לוחמים חברתיים נמשיך לעשות דברים טובים וצודקים יחד, בתוך מפלגת העבודה, גם, כמו שציינתי בתחילה, כשאנו מאתגרים אותה מבפנים.

מתפרסם בבלוג של שלי www.shelly.org.il 

כפי שכתבנו כאן בעבר, מדורי הרכילות של העיתונות הכלכלית הם אחד המפתחות להבנת התהליכים ויחסי הכוח הפוליטיים החברתיים והכלכליים בישראל. הם מכילים ראיות לפיצוח קשרי הון שלטון, מפה לזיהוי השחקנים המרכזיים ברשתות האליטה בישראל, מפתח להבנת היחסים המעמדיים והכלכליים ומקומם של בעלי ההון והעובדים בשוק העבודה הישראלי.

במדור "הכל אישי" של "דה מרקר" מביאה העיתונאית נורית רוט שתי ידיעות עוקבות.

האחת מספרת על עסקאות הנדל"ן של יושב ראש מפלגת העבודה ומתחתיה ידיעה נוספת המספרת על גורלו של עובד באותו בניין ברחוב פנקס 66 בתל אביב. מאבטח, שעמדתו הייתה בחדר החשמל מצדה השני של הדלת של אותו נכס נדל"ני רב ערך, אדם שניסה להתפרנס מאבטחת שלומם של הזוג ברק-פריאל. שתי ידיעות על מרויחים ומפסידים בכלכלה והפוליטיקה הישראלית.

הידיעה הראשונה:

"הזדמנות למביני עניין: שר הביטחון אהוד ברק ואשתו נילי פריאל ברק העמידו את דירתם שבמגדלי אקירוב למכירה. התמורה המבוקשת: 40 מיליון שקל.

מדובר בדירה בשטח של 350 מ"ר בקומה ה-31 במגדל אקירוב שברחוב פנקס בתל אביב. אם ישיגו בני הזוג את מחיר המטרה, יהיה זה שיא חדש בעסקות במגדלי היוקרה בתל אביב - מחיר של יותר מ-100 אלף שקל למ"ר.

זו תהיה אחת מהשקעות הנדל"ן המוצלחות של השנים האחרונות: ברק ירשום לזכותו רווח עתק, שכן הוא רכש את הדירה בסוף 2003 תמורת 2.5 מיליון דולר בלבד. דירת היוקרה במגדלי אקירוב משכה לא מעט אש אל עבר ברק, והמגדלים נהפכו לסמל לחיי המותרות ולניכור של בכירי המשק. באחרונה נחשפה חברת הייעוץ של פריאל, שהציעה שירותי פתיחת דלתות למעגל מצומצם של מקבלי החלטות במשק. החברה, שנסגרה בעקבות הביקורת הציבורית, היתה רשומה תחת הכתובת פנקס 66."

הידיעה השנייה:

"ועוד בענייני אהוד ברק: אחד ממאבטחיו של שר הביטחון, שאיבטח את דירתו בתל אביב, תובע מחברת האבטחה מודיעין אזרחי פיצויי פיטורים, וטוען כי נאלץ לעזוב את עבודתו כמאבטח שרים בשל סכנה לבריאותו. המאבטח, פוריה רשיד, טוען בתביעה שהגיש לבית הדין לעבודה כי עמדת השמירה של המאבטחים של ברק הוצבה בחדר חשמל במסדרון שמחוץ לדירה. כעבור זמן החלו המאבטחים לסבול מכאבי ראש. בבדיקת רמת הקרינה שהזמינו מהמשרד לאיכות הסביבה בפברואר 2007 נתגלו תוצאות גבוהות פי כמה מסף הקרינה המרבי המומלץ. גם לאחר שעמדת השמירה הועברה למיקום אחר - במסדרון שבכניסה לדירה - המשיכו המאבטחים לחוש ברע. לטענת המאבטח, באמצעות עורכי הדין יגאל זנדר וגליה אליהו, בבדיקה שבוצעה בעמדה החדשה התגלו תוצאות גרועות אף יותר - פי שלושה מרמת הקרינה המומלצת - המעידה על סיכון ללקות בסרטן. לפיכך דרש המאבטח להעבירו למקום עבודה אחר, אך החברה לא נענתה לבקשתו, ולכן נאלץ להתפטר."

זמן קצר אחרי שכתבתי את הפוסט הזה חשבתי אם ברק היה אדם הגון, או אפילו פוליטיקאי פיקח, הוא היה מרים טלפון לבעלים של חברת מודיעין אזרחי ואומר להם "שלום מדבר אהוד ברק שר הביטחון, אני מבקש שתעבירו מיד את עמדת השמירה מחוץ לחדר החשמל, אני מתנגד שאנשים השומרים על שלומי ושלום רעייתי יהיו חשופים לקרינה מסרטנת. וכן אני דורש שלא תעזו לפגוע בזכויותיו של אף מאבטח ששומר על דירתי". ואם כפוליטיקאי מצוי הוא היה דואג לפרסם את תוכן השיחה הזו חמש דקות לאחר מכן בכלי התקשורת, יש סיכוי שזה היה עשוי להקטין את הניכור כלפי מנהיג העבודה ממגדלי אקירוב. אולם אין שום סיכוי שתרחיש בדיוני כזה חלף לרגע במוחו. 

היום פורסם על ידי הלמ"ס דיווח על ההוצאה לבריאות בישראל. כרגיל בשנים האחרונות עולה חלקם של האזרחים בהוצאה. בעוד הוצאות של משקי הבית ב-1998 היו 26% מההוצאה כעת היא כבר 36%. גם ההוצאה הממשלתית היא בחלקה הגדול תשלום מס בריאות שגם הוא משולם על ידי האזרחים, 27%, בניגוד להוצאה של משקי בית, בתשלום מס בריאות מי שמשתכר יותר משלם יותר מס, אף שאין זה מס פרוגרסיבי. רק 37% מכלל ההוצאה מגיע מתקציב המדינה.

ההוצאה לנפש בארבע השנים 2002-2005 ירדה במצטבר ב-5%, ב-2006 נשארה באותה רמה ובשנת 2007 על פי האומדן עלתה ב-2%. ההוצאה לנפש בישראל נמוכה משמעותית מבמדינות אחרות, 1943 דולר במונחי כח קניה לעומת מעל 3000 דולר בחלק גדול מהמדינות האחרות. ב-1995 היית ההוצאה כאחוז מהתוצר בישראל דומה לממוצע במדינות ה-OECD, 7.7%. ב-2007 האחוז בישראל היה 7.9% לעומת 8.9% במדינות ה-OECD. כמו כן ההשקעה במבנים ובציוד לבריאות כאחוז מההשקעה הכוללת בנכסים קבועים ירדה מ-1.4% ב-1998 ל-1.1% ב-2007.

בתקציב שאושר אתמול קוצצו 300 מיליון שקל מתקציב קופות החולים, תוקם קופת חולים חמישית, וזה מה שכמובן יוזיל בהפוך את העלות למשקי בית. בכלל לעומת מדינות אחרות נראה שאצלנו לא צריך שירותי בריאות כי אנחנו בריאים מטבענו ושירותי בריאות יכולים רק לפגוע, בעיקר אם הם ממומנים על ידי המדינה. 

היה עצוב מאד לקרוא בסוף השבוע את דבריה של שלי יחימוביץ', הפרלמנטרית הסוציאל דמוקרטית המעולה, על דב חנין. בכנס מחוז תל אביב של מפלגת העבודה הצהירה יחימוביץ'  על תמיכתה בראש העיר רון חולדאי, ועל פי הפרסום ב"זמן תל אביב" היא אמרה את הדברים הבאים:

""אני חייבת להגיד שאני מחבבת את דב באופן אישי ויש לנו אפילו הצעות חוק משותפות, אבל לעמוד בראשות העיר הגדולה והמשמעותית בישראל? זה לא עניינים מוניציפאליים אלא גם עניינים לאומיים.

"מי כמוכם מכיר את עמדותיי המתונות בנושאים המדיניים ועמדותיי הסוציאליסטיות בעניינים חברתיים,

אבל אני מתקשה לקבל אפילו באופן תיאורטי את הרעיון שבראש מערכת החינוך של תל אביב יעמוד אדם אנטי ציוני, שמטיף לסרבנות, שלא עומד דום בשירת התקווה ואפילו לא שר אותה.

"הדרך שלנו סוציאל-דמוקרטיה ציונית היא הדרך השפויה והראויה גם במדינה וגם במישור המוניציפאלי. דב חנין אינו יכול להיות ראש עיריית תל אביב יפו".

הדה לגיטימציה הפטריוטית הלאומית הזו היא בלתי ראויה וירודה. דבריה אלה של יחימוביץ' מפתיעים לאור הטקטיקה הבעייתית והשנויה במחלוקת שבה נקטה כחברת כנסת - להסתיר היטב את עמדותיה המתונות בעניינים לאומיים על מנת לקדם באופן יעיל יותר נושאי חברה וכלכלה. קשה מאד היה לשמוע את קולה של יחימוביץ' על מהלכי הממשלה והצבא במלחמת לבנון השנייה. איני מצליח להיזכר באמירותיה או בפעילות פרלמנטרית הקשורים למתרחש בשטחים הכבושים והפרת זכויות האדם בהם. רק עמדותיו האידיאולוגיות והפוליטיות של מי שאמור לנהל את שירותי התחבורה, החינוך והניקיון של העיר תל אביב, גרמו ליחימוביץ' לחרוג ממנהגה ולהביע באופן נחרץ את עמדתה בעניינים לאומיים.

באשר לטעמים לתמיכתה ברון חולדאי לראשות העיר, כתבה שלי יחימוביץ בתגובה שהופיעה באתר עבודה שחורה לפנייתו של שרון לוזון, כך:

"כחברת במפלגה אני תומכת במועמדה של חולדאי

אבל זו אינה הסיבה היחידה. רון הוא אמנם לא התאום האידיאולוגי שלי, אבל הוא ראש עיר מצוין.

כשהייתי יו"ר הועדה לזכויות הילד התוודעתי למערך שירותי הרווחה המצוין והמושקע של העיר.אני מעריכה את ההתנהלות התכנונית ארוכת הטווח שלו כראש עיר, אני מתפעלת מההשקעה בתשתיות המשרתת את כל תושבי העיר, עניים כעשירים". (ההדגשות במקור).

אפשר להבין את הנאמנות המפלגתית של יחימוביץ', למרות שגם נאמנות זו הופרה על ידה כאשר סברה שמדובר בענינים עקרוניים, אולם ההתפעלות מחולדאי על "ההתנהלות התכנונית ארוכת הטווח שלו כראש עיר" ועל "ההשקעה בתשתיות המשרתת את כל תושבי העיר, עניים כעשירים", היא חסרת בסיס ומופרכת.

כיצד הקמת פרויקטים של מגדלי יוקרה ושכונות סגורות לאלפיון העליון המביאה להרחקת הדיירים הותיקים מבתיהם משרתים את עניי יפו ותל אביב? כיצד הפיכת שטחים ציבוריים לשטחי נדל"ן הנמכרים לבעלי הון משרתת את האינטרס ארוך הטווח של רוב תושבי תל אביב? כיצד התנהלותו הסודית והמחפירה של ראש עירית תל אביב בפינוי תושבי כפר שלם, פינוי שדב חנין נכח בהפגנות נגדו, סייעה לאלה שהושלכו מבתיהם. יצא לי לעקוב גם אחר ההתנהגות המכוערת של עיריית תל אביב כלפי מאות תושבי דרום תל אביב, קשישים שמול חלונם הוקמה התחנה המרכזית החדשה, חלק מהם הלכו לעולמם בשל מחלות זיהומיות במהלך שנות ההתדינויות המשפטיות. 

לפני שהפך רון חולדאי לראש העיר, הוא שירת כמנהל בית הספר התיכון "גמנסיה הרצליה", אחד מהמאפיינים המרכזיים של מדיניותו החינוכית כמנהל בית ספר, הייתה הפרדה בין תלמידי הצפון לתלמידי הדרום. תלמידי דרום העיר נותבו לכיתות נפרדות, מסלולים ירודים וסבלו מהנשרה מסיבית. "גימנסיה הרצליה" בתקופתו של חולדאי כמנהל הייתה ידועה לשמצה כאחת הדוגמאות המובהקות לאפרטהייד חינוכי, או בלשון בירוקרטית יותר "סגרגציה בתוך האינטגרציה". אחת מפעולותיו הראשונות של חולדאי כראש עיר הייתה סגירת בית ספר "קדמה" בשכונת התקווה, שכמה שנים מאוחר יותר, הפך באופן סימבולי לביתה החדש של "מפלגת העבודה". במהלך כל שנות כהונתו  כראש עיר הקפיד חולדאי לשמור על ההפרדה החינוכית הזו שבה תלמידי הדרום סובלים משירותי חינוך ירודים, ונקט במדיניות הפרטה של מערכת החינוך העירונית שהגדילה פערים חינוכיים.

וכיצד, כפי ששאל שרון לוזון, העסקה של עובדים רבים על ידי העיריה באמצעות קבלני כוח אדם משתלבת עם המאבק הראוי להערכה של שלי יחימוביץ' נגד תופעה זו? כיצד מדיניות ההפרטה המסיבית של חולדאי, בכללם שירותים חברתיים, משתלבת עם תפיסת עולמה? 

אלה הן כמה תהיות באשר ל"ראש העיר המצוין" הזה. לזכותו של חולדאי אפשר לומר שהוא נצפה עומד ומזמזם את מילות "התקווה" בעת נגינת ההמנון.

באתר האינטרנט של "גלובס" פורסם מאמר המשווה את עמדותיהם הכלכליות של שלושת המועמדים והמועמדת שאחד או אחת מהם עתיד/ה לעמוד בראש הממשלה הבאה. אין במאמר חידושים רבים, אפילו לא מועטים, אבל ברור שהמדיניות הכלכלית לא תשתנה. זה מזכיר לי שכאשר ברק נבחר להחליף את נתניהו כראש ממשלה כתבתי ב"גלובס" מאמר בשם "זו תאצ'ר מאחורי האדרת" שבו טענתי שברק כמו נתניהו נוהה אחרי מדיניות כלכלית שבה מדינת הרווחה היא רק שמועה. אף שעברו תשע שנים נראה, שכמעט, שום דבר לא השתנה.

מאז יש מפלגה חדשה, קדימה, שלה מועמדת ומועמד, וראו זה פלא גם היא והוא אינם שונים מהשניים הקודמים. לא משנה שכל מי שעיניו בראשו רואה שהצמיחה המיוחלת אינה אפילו תנאי הכרחי לשיפור מצבם של הנפגעים העיקריים ממנה. עובדים עניים ,למשל, אינם מן הנהנים מאותה צמיחה וגם בעתיד לא ייהנו ממנה. כי כל אותה צמיחה מושתתת על הסטת משאבים מהכלל לקבוצות קטנות באוכלוסיה שנהנות מאותה צמיחה עוד לפני שזו מתחוללת.

לפני יומיים קראתי בעיתון (ידיעות אחרונות) על כך שקבלת התקציב הנוכחי תוריד אל מתחת לקו העוני 40000 איש, אישה וילד, מתוכם 16000 ילדים. תחזית זו הוצגה על ידי המוסד לביטוח לאומי. אני ממש לא בטוח שאלו המספרים (הזיכרון קצת נחלש), אבל כיון שהעיתון אינו בידי חיפשתי משהו על התחזית הזאת באתרי האינטרנט השונים ולא מצאתי. האם יתכן במקומותינו שהתקשורת מתעלמת (מלבד צדיק אחד) מתחזית על השפעתו של תקציב המדינה על אזרחי ישראל? אני ממש לא מאמין שדבר כזה יתכן. בכל זאת כנראה שבגלל שמדובר בתחזית של הביטוח הלאומי ולא בתחזית של בנק ישראל או משרד האוצר, תחזיות שכידוע מדויקות עד אימה, זכתה ההערכה לכיסוי תקשורתי כה נרחב.

כידוע מוספי הכלכלה המתרבים כחול על שפת הים חייבים לדווח על משהו ותחזית שדומה לקריאה בקפה גם היא משהו. חשבו על מצב שבו העיתונים היה משקיעים את מה שהם משקיעים במוספי הכלכלה במוסף יומי שדן ברווחה, עבודה, בריאות, דיור וכל אותם נושאים שמעיון בעיתונים נחשבים לנושאים לא מוכרים ולא מעניינים. האם גם אז הייתה ההערכה של הביטוח הלאומי נעלמת?

אבל מתברר שלא רק את העיתונים זה לא ממש מעניין אלא גם הממשלה חשה שזה לא ממש חשוב אפילו עם ידווחו על כך בעיתונים. אתמול נעדרו שרי הממשלה מדיון בנושא בכנסת. כי למי חשובים עוד כמה ילדים עניים, הרי עוני הוא רק בעיני המסתכל ובעוד זמן תשונה ההגדרה בחוק, כן, חוק ההסדרים שתופח כמו עוגת שמרים אף שתמיד מדובר שצריך לצמצמו, כי מה לעשות שמרים מטבעם להתפיח.

מי שממש מתעניין בדעתם של העיתונים יכול לקרוא היום, למשל, את מאמר המערכת בעיתון "הארץ" שם החברתיים נכנסים למירכאות. נכון שש"ס, ברק ומופז הם כאלה, אבל מה שנכתב ממחזר ללא הכר דברים שכל שמרן כלכלי מדקלם אפילו בלי לחשוב. קצבאות הם קידום תרבות העוני, פוליטיקה היא לא מקצועית ופוגעת בכלכלה בבת עיננו, ואחריות כלפי המשק וכמובן המדינה היא העיקר. כי לדעת חכמי המערכת של העיתון הזה יש רק דרך אחת להגיע לכלכלה פורחת והיא כוללת תגמול למבוססים ופגיעה בבלתי מבוססים, כי הללו הם בטלנים ושואפים לחיות כעניים ולנצל את כולם, כי ככה הם בנויים, כמעט גנטית. וכל זה בעיתון ליבראלי שזכויות האזרח נר לרגליו.

בעבר היה נהוג לחשוב שהאויב הגדול ביותר של חופש הביטוי הוא המדינה, בימים אלה שבהם רוב כלי התקשורת נשלטת על ידי תאגידים כלכליים, האיום הגדול ביותר על חופש הביטוי הם בעלי הון ותאגידים הכלכליים שבבעלותם גם כלי תקשורת. בימים האחרונים מנסים האחים עופר, שלהם בעלות חלקית בזכיינית רשת של ערוץ 2,  למנוע את הקרנת סרטם של מיקי רוזנטל ואילן עבודי "מבצע שקשוקה". סרט שאמור להציג על פי דברי מיקי רוזנטל את "קשרי הון ושלטון" של משפחת עופר ומדינת ישראל. הסרט כולל סיפורים ועדויות, המציגים את התעשרות העשירים בישראל על חשבון הכיס הציבורי.

ערוצים 2 ו 10 לא רצו לשדר את הסרט, וגם מנהלי  Yes, הערוץ הלוויני שמימן חלק מעלות הסרט, הודיעו בשלב מסוים באופן פתאומי שהם מבטלים את הקרנת הסרט בערוץ. בימים האחרונים פנתה משפחת עופר באמצעות עורך דין אריאל שמר לסינמטק תל אביב ותבעה ממנו לבטל את הקרנת הסרט המתוכננת לשבוע הבא. חשוב לציין שאיש ממשפחת עופר לא צפה בסרט והם אינם יודעים מה תוכנו. מה שלא מנע מרני רהב (אלא מי?) למסור בשם משפחת עופר:

"למיטב ידיעתנו, הסרט של רוזנטל הינו דיבתי ומפר את חוק איסור לשון הרע באופן בוטה. מי שמציג אותו משתף פעולה עם יוצרי הסרט ומפיקיו ביצירת הדיבה, ואחראי יחד איתם להפרת חוק איסור לשון הרע. משפחת עופר מקדשת את חופש הביטוי, אך מתנגדת לחירות הדיבה והוצאת לשון הרע שנטל לעצמו מר רוזנטל. אין זכות לאיש לומר או להציג דברי בלע והשמצה תחת מעטה העיקרון של חופש הביטוי".

רק עבור המשפט "משפחת עופר מקדשת את חופש הביטוי" הייתי מעניק לליצן הזה מכשיר סלקום בחינם.

 בימים אלו גם מתנהלת תביעת דיבה של עידן עופר נגד מיקי רוזנטל. לאחים עופר יש היסטוריה ארוכה של ניסיונות השתקת ביקורת המופנית נגדם. בעבר הם איימו על שלי יחימוביץ' בשל דברים שהיא אמרה בטור אישי בערוץ 2 על שערוריית מכירת בז"ן למשפחה - על פי שיטת השקשוקה שהמציא עורך הדין "ההון טוב לשלטון", רם כספי. ומי שצפה בסרט "זהב לבן עבודה שחורה" זוכר את אווירת הטרור שבה היו נתונים עובדי הקבלן של מפעלי ים המלח שבבעלות האחים,  ומה עלה בגורלו של מי שחשף את תנאי העבודה של עובדי הקבלן במפעלי ים המלח – ג'קי אדרי.

על חופש הביטוי והתנהגותם של אילי הון בהקשר זה אפשר ללמוד גם מידיעה נוספת שהתפרסמה בימים האחרונים ועל פיה "ידיעה של כתבת ynet מרב יודילביץ' שעסקה בסרטו של מיקי רוזנטל "שיטת השקשוקה" הורדה מהאתר לאחר 15 שעות. גורמים ב-ynet סיפרו לוואלה! ברנז'ה כי לאחר דין בין עורכי האתר הורדה הידיעה מהאתר ואף אמרו כי הסיבה לכך היא יחסיו העכורים של רוזנטל עם הנהלת ידיעות אחרונות. בנוסף, הוחלט באתר גם לבטל ריאיון מתוכנן עם רוזנטל. מזה תקופה שרוזנטל מאשים את מוזס בקשרי הון ושלטון וכי הוא מונע פרסום תחקירים עיתונאיים על מקורבים לו".

בינתיים מן הראוי לציין לשבח את עמידתה של הנהלת סינמטק תל אביב בלחצים. ההנהלה הודיעה כי הקרנת הסרט תתקיים כמתוכנן. גם אגודת העיתונאים בתל אביב, איגוד הבימאים, פורום היוצרים הדוקומנטריים וארגון אומ"ץ הביעו מחאה על הניסיון למנוע את הקרנת הסרט ולפגוע בחופש הביטוי. ובימים האחרונים הודיעו הנהלות הסינמטקים בחיפה ובשדרות כי גם הם יקרינו את הסרט במהלך חודש ספטמבר כתמיכה ברוזנטל. ואילו אגודת העיתונאים הודיעה כי הכנס יוקרן בכנס אילת ומיד אחריו יתקיים דיון בנושא תקשורת הון ושילטון.

דרך אפקטיבית מאד לגרום לצפייה משמעותית בסרט היא לנקוט בגישה בה נקטו דוד בן שיטרית במאי "רוח קדים" ואמיר טאוזינגר ואסף סודרי, במאי הסרט "שביתה", מסע הקרנות ברחבי הארץ שבסופן יתקיים דיון על מדיניות ההפרטה בישראל והשלכותיה החברתיות והכלכליות, על חופש הביטוי ועל הקשר בין הון, שלטון ותקשורת.

הויכוח המציב רווחה מול ביטחון - מעצבן. ללא איכות חיים וללא חברה מאוחדת, רחומה ותומכת וללא מדינה הדואגת לכל אזרחיה, לביטחון אין שום ערך.

האם אנו זקוקים ל"יוסף בכותונת פסים" כדי שיורה על חיסכון בשנות השפע לשימוש בשנים השחונות?

כיצד בשנים של צמיחה כלכלית לא מצאו לנכון לעדכן את קצבאות הביטוח הלאומי? וכיצד מעלים על הדעת, כאשר האינפלציה צפויה לעלות, להמשיך ולא לעדכן?

החיסכון בביטוח לאומי היה אמור להישאר מלכתחילה במוסד עצמו ולהיות מופנה בלעדית לצורכי המבוטחים, תוך עמידה ביעדים שנקבעו בחוק. מה שהתרחש בפועל זה שהאוצר לקח את הכסף לשמירה ועשה בו כבתוך שלו וזכויות המבוטחים מקוצצות מדי שנה בחוק ההסדרים. כספי הביטוח הלאומי הפכו למס הכנסה ב'.

חוק ההסדרים מהווה פגיעה אנושה ביסודות הדמוקרטיים, בכך שהוא מעניק לאוצר את הכוח להיות מחוקק-על. פקידי האוצר אינם נבחרי ציבור, אינם מייצגים את רצונותינו ואינם אמונים על חקיקה. אבל הם שולטים לא רק בכנסת אלא גם במשרדי הממשלה, ולמעשים משרד האוצר מטרפד כל פעילות שלטונית בהנחיות שקושרות את ידי השרים מלנהל את משרדיהם. פקידי האוצר המכונים גם "צעירי האוצר" נעדרים ניסיון חיים וראיית עולם רחבה, ולכן אין לתת בידיהם לא את השלטון ולא את החקיקה.

אז יש אולימפיאדה, מלחמה קטנה בגאורגיה  ודיווחים על רעב במזרח אפריקה, שבה 14 מיליון (או עשרה מיליון בדיווח אחר) סובלים מתת תזונה, המצב הגרוע ביותר מאז שנת 2000. מלבד בצורת הגורם המרכזי הוא עלייה במחירי המזון. בין יולי 2007 ליולי 2008 עלו מחירי המזון ב-91.7% ומחירי החיטה והתירס 171.9%. עליות מחירים בלתי נתפשות, בעיקר לאנשים שחיים על הסף רוב הזמן. כך עוברות השנים והרעב עדיין כאן, בעצם שם, ושם זה רחוק, לא משנה שהאולימפיאדה רחוקה יותר.  למה? כי הכל מכוון כדי לייצור רווחים, מה שיוצר רווח, כספי בעיקר, הוא בעל משמעות, כל היתר לא ממש חשוב, ובאפריקה  אין את מי לנצל וממי להרוויח אז שימותו בשקט ולא יטרידו אותנו (ביום מתים רק 4 מעשרת אלפים, לא ממש נורא).

 כדי להציל אנשים אלו לא צריך טריליונים בקושי כמה מיליארדים, אבל במלחמה בעירק יושקעו על פי דיווחים טריליון וחצי דולר, רק בחילוץ בנק מושחת אחד משקיע הממשל האמריקאי יותר מאשר בביעור הרעב באפריקה, אבל כמו שנאמר בני אדם הם לא העיקר, עדיף להציל כמה מוסדות פיננסיים כדי שחס וחלילה לא תיפגע הכלכלה. כידוע, כשחוטבים עצים ניתזים שבבים. אז הנה השבבים.

אז הנה כתבתי שתי פסקאות והפניתי לשתי כתבות בנושא בשני עיתונים, אז מה? עכשיו לכתוב על השטויות המתחוללות במקומותינו. בדיונים על התקציב שלא יהיה עד אמצע השנה הבאה, או על חוכמתם של חוזים בכוכבים הכלכליים כמו פרנקל הדגול מכל אדם, או על דברי גזענות בכתבה שנקראת "כרמיאל חייבת להישאר יהודית" של אחת שלא מכבר באה לארץ הזאת ואמרה: "אני לא גזענית בכלל ואני דוחה את זה על הסף, אבל אני אומרת שמי שבא לרומא חייב לחיות על פי החוקים של רומא". כל הדיונים האלה נראים לי חסרים כאשר על כדור הארץ אנשים מתים מרעב, אבל כרגיל, מחר ובימים אחרים, אמשיך, כמו רבים אחרים, להתבוסס בביצה המקומית.

Stephen Cave, סוקר ברשימה חדה ומעניינת ב Financial Times שלשה ספרים היוצאים נגד אופנת ותעשיית האושר, אופנה שגם אני פיתחתי עוינות כלפיה. הספרות העצומה, חלק גדול ממנה במדעי החברה בין היתר על ידי חתן פרס נובל דניאל כהנמן, הסדנאות, הגורואים והכתות שלהם מטרה אחת להפוך אותנו למאושרים על ידי אימוץ חשיבה חיובית. האמריקאים כידוע העלו את הזכות לרדיפה אחר האושר למעלה של זכות טבעית שיש לכל אדם והמעוגנת בחוקה. הרדיפה אחר האושר, כותב קייב, מסוכנת ומיותרת מכמה טעמים. ראשית רק חלק קטן מאיתנו יחיה את שנותיו באושר, ולכן על ידי הפיכת האושר לתכלית העליונה אנחנו הופכים את שאר החוויות וניסיון החיים שלנו לשוליים וחסרי משמעות. טעם נוסף קשור לעובדה שחוסר נחת הוא בעצם המניע המרכזי למאמציהם ופעולותיהם של בני האדם. בחינת ההתפתחות האבולוציונית של בני האדם מגלה שההתגברות שלנו על מכשלות ואתגרים נובעים מחוסר נחת הגורם לנו להתגבר על קשיים לשרוד ולהתפתח. כמו כן הישגים אנושיים באמנות ובתחומים אחרים נבעו מחוסר נחת.

חוסר נחת הוא גם אחד הגורמים לשינויים חברתיים ופוליטים, קידמה מדעית והתפתחות מוסרית. כנראה האנושות לא הייתה מגיעה רחוק אם כולם היו מצטרפים לפורום. ללא חוסר נחת אנשים לא היו מתנגדים לעריצים פוליטיים. שחורים לא היו זוכים בזכויות אזרח ונשים לא היו זוכות בזכות הבחירה, אם הן היו מאמצות לעצמן את ההמלצה לסגל חשיבה חיובית ולהשלים עם מצבן. מלבד זה קיים הפרדוקס ההדוניסטי, שאפשר לכנות אותו גם פרדוקס האושר. בדרך כלל אנו מגיעים למצב של נחת ושביעות רצון באופן עקיף, כאשר אנחנו מציבים לעצמנו מטרות אחרות, לעומת זאת כאשר אנחנו מציבים לעצמנו את האושר כמטרה נתקשה להשיגו. הרדיפה אחר האושר משיגה תוצאות הפוכות, היא גורמת לנו להרגיש שחיינו הם כישלון כיוון שלא הצלחנו להשיגו. הרדיפה הזו יוצרת אצלנו ציפיות מוגזמות המהוות מחסום למימוש עצמי.