מאמר מעניין של ניקולס קריסטוף ב"ניו יורק טיימס" על הקשר בין מבנה המוח למדיניות שגויה בתחומים קריטיים לחיינו.

ג'ו עמר נפטר ביום שישי. רק קדושים וגדולים עוזבים ביום קודש. כך אומרים. יום ראשון עלהבוקר הלכתי לחנות של אילן בן שחר לעשות כבוד ולרכוש (במשמעות של possess) את שיריו. שאלתי את המוכרת, מישהו מתעניין? קונים דיסקים שלו? "את יודעת, אני מצטערת שאני צריכה להגיד את זה ככה, אבל הוא מת ביום לא נכון. אנשים מתעניינים במייקל ג'קסון", אמרה לי המוכרת בענווה והתנצלה עוד פעמיים על שנכפה עליה להיות השליחה לבשר דברים אלו. אח"כ חזרתי עוד פעם. לקנות גם את האוסף המרובע. אילן אמר, "אל תדאגי יעשו לו כבוד. הנה בגלי צהל מקדישים לו שעה".

אין לי עצבים לראות ולשמוע את התקשורת הישראלית. הסתפקתי במהדורות המרכזיות של החדשות. זפזפתי בין ערוצי הברודקאסט שלנו ו..מה לומר. תחושת העלבון והכעס לא נחלשה למרות ההיכרות עם המכניזם של הטלי' הישראלית. מדובר בגלקסיות אחרות, החיים שלנו והחיים בטלי'. מדהים לראות איך יצרני האירועים התקשורתיים-ציבוריים אינם אפילו נכלמים לדחוק ולהדחיק אדם, מסורת וציבור כל כך עצומים. מקומם לראות איך הראש המחליט והיד המבצעת לא יבשו, והמערכת בכללותה, מתחקירנים ועד מקבלי ההחלטות בדרג גבוה, ממשיכה בשאון גלגליה, משכנעת ומשוכנעת 'כך צריך להראות את החיים'.

שופט בית המשפט המחוזי בירושלים פסק אתמול ששר הפנים רשאי שלא להאריך את תוקף דרכונו של ישראלי שהשתמט משירות בצה"ל. בהחלטתו כתב כי "מדיניות שר הפנים לתלות את מימוש הזכות לקבל דרכון במילוי החובה לפי חוק שירות ביטחון, היא סבירה והגיונית", ונימק: "אין קיום ליחיד ולא לציבור אלא בכלים שלובים. אלו הם יחסי ?קח ותן' ובלעדיהם אין".

סולברג ציטט בהחלטתו את דברי הנשיא האמריקני ג'ון קנדי: "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות למענך, אלא מה אתה יכול לעשות למען מדינתך", וכתב כי "שיח הזכויות והחתירה המתמדת למימושן המיטבי משכיחים לעתים (...) את העובדה שחברה לא תיכון מבלעדי מילוי חובותיהם של יחידיה כלפי מוסדות החברה".

מה  שלא פחות מטריד מההחלטה של השופט סולברג הן הנמקותיו להחלטה. השופט קושר בין מימוש זכויותיהם של יחידים לבין מילוי חובות אחרות שיש להן כלפי החוק. גרסה וולגרית וגזענית של תפיסה זו של זכויות באה לידי ביטוי באמירות ומהלכים של שר החוץ ואוהדיו שמטרתם לשלול זכויות מאזרחים ערבים בשל אי מילוי חובות, כגון מה שהם מכנים חובת הנאמנות או חובת השירות בצה"ל.

 מהסיבה הזאת הייתי אולי ממליץ לשמור מרחק מרשומות הליך הזיכוי שערך השופט המחוזי משה דרורי לגבר ירושלמי שדרס עובדת בחניון והותיר אותה מדממת על הכביש. אבל מכל בחינה שהיא מדובר ביצירת מופת: תערובת משכרת של גזענות, סחטנות רגשית, עבודת אלילים, שוביניזם, פורנוגרפיה דתית-לאומית, צביעות בירוקרטית, שחצנות, כפל לשון וזחיחות של בעל שררה.

ב 28-29 למרץ 2009 נערכה באוניברסיטת מסצ'וסטס, בוסטון, הועידה הראשונה בצפון אמריקה שדנה בפתרון המדינה האחת בישראל/פלסטין . הוועידה היוותה המשך לוועידות קודמות שנערכו במדריד ובלונדון ב 2007. ההרצאות בוועידה עסקו בחוסר הישימות של פתרון שתי המדינות, ובבחינה של ההקשרים, ההזדמנויות, והייתרונות של פתרון המדינה האחת, כמו גם הקשיים, המכשולים וההתנגדויות האפשריות לתנועה הקוראת לפתרון מדינה אחת. האולם שהכיל כ -700 מושבים היה מפוצץ. ההרשמה לוועידה נסגרה כחודש לפני כן כי לא היו יותר מושבים להכיל את הנרשמים/ות. אנשי ונשות אקדמיה החוקרים/ות את המזרח התיכון הגיעו מרחבי ארה"ב וקנדה. חלק ניכר של ההנוכחים/ות בקהל השתייך לארגוני שלום יהודיים. שמחתי לפגוש בוועידה את חברותי לספסל הלימודים והפעילות הפוליטית מראשית שנות ה 1980 בברקלי, הממוקמות כיום ברחבי האקדמיה בצפון אמריקה.

 כרגיל בכינוסים כאלה, א-סמול א-אשכנזי מדברר אותי בתור ה"ישראלית" לה הם הגו פיתרון פוליטי. במקרה דנן – א-סמול א-אנטי ציוני. למרבה הצער, הפלסטינים העוסקים בחזון המדינה האחת ממשיכים לתלות את תקוותם ב-סמול האשכנזי האנטי ציוני, למרות ש-א-סמול הזה מנותק כמעט לחלוטין מהוויית חיי היומיום של מרבית אזרחי ישראל – המזרחים. הבעייה של היעדרות המצב המזרחי מהדיונים עלתה גם בקרב חלק מהאשכנזים והפלסטינים העוסקים בנושא לאחר הוועידה בלונדון.

המשבר הפיננסי שהתגלגל למשבר ריאלי הביא לפעילות נרחבת של מדינות בכדי להיחלץ מהמשבר. אלא שבעוד המדינות משקיעות משאבים כמעט בלתי נתפשים בהצלת ארגונים פיננסיים, החשיבה לגבי הדרך בה הם התנהלו בעתיד לוקה בחסר, בעיקר כאן.

בעשורים האחרונים מלבד עליונותו של השוק כאידיאל מתקפה תרבותית כלכלית רבת עוצמה קידמה את הרעיון שגלובליזציה תטיב עם כולם גם עם המדינות העניות. נוצרו מנגנונים בינלאומיים שפעלו, מה לעשות, לא ממש לטובת כולם, אלא במקרים רבים לטובת המדינות המפותחות. לפחות בעת משבר היה אפשר לחשוב שהמדינות המפותחות תדאגנה לא רק למה שנעשה בגבולן אלא ליצור מצב שבו המדיניות שנועדה לשנות את הנעשה תהיה גם היא גלובלית. נשמעת הטענה שלא כך הדבר. במאמר של סטיגליץ ב-The Nation מוצגת הבעיה וניסיון לפתרון שיערב את המדינות העשירות בשיפור מצבן של המדינות העניות מהמשבר גם באמצעות תוכניות חילוץ וגם באמצעות רגולציה בינלאומית של השווקים הפיננסיים.

במקומון "העיר", בסוף השבוע מתארת חן שמש פרשייה מעניינת של צדק מתקן. אסנת סקובלינסקי אחת המבקרות בבר תל אביבי בשם "הריף רף" הוטרדה מינית על ידי בעלי הבר. הבעלים רן אורן שלח את ידיו אל ישבנה וליטף אותו שלש פעמים, וזאת גם לאחר שדרשה ממנו באופן ברור לחדול ממעשיו. לפני שבועיים היא הגיעה לבר ובקשה לשוחח עם רן אורן על מעשיו, הלה התעלם ממנה, ובעקבות כך היא החליטה לפעול בדרך מקורית מאד. היא לא פנתה למשטרה להגיש תלונה אלא הקימה ברשת החברתית פייסבוק קבוצה מיוחדת תחת השם "גם אותי רן אורן הטריד מינית בריף רף". בדף היא כתבה על מה שקרה לה ולנשים אחרות בבר וקראה להחרים את המקום והבעלים. לקבוצה הצטרפו כשישים חברים.

כל הזכיינים יריבים זה לזה, אך לכולם יש אויב משותף: הרגולציה. הרגולציה הורגת את חופש הרווח, הם טוענים, הרגולציה הורגת את חופש היצירה, הרגולציה הורגת את הטלוויזיה. תראו מה קרה לערוץ 10, הם אומרים, הוא עומד להיסגר בגלל רגולציה מטופשת, וישראל תישאר עם המונופול של ערוץ 2 (את ערוץ 1 הממלכתי הם לא סופרים, אבל זה סיפור אחר). ביטול הרגולציה יציל את חופש הדיבור, את מגוון הדעות, יציל את הדמוקרטיה.

 לכבוד,

השר גלעד ארדן, ח"כ אורי אריאל, ח"כ דוד רותם

הנדון: דרישת ארגונים פמיניסטיים להסרה מיידית של מועמדותו של השופט דרורי לבית המשפט העליון

 שלום רב,

אנו, הארגונים הפמיניסטיים החתומים מטה, דורשים כי תסירו לאלתר את המלצתכם למינויו של השופט משה דרורי לבית המשפט העליון. דרישתנו זו באה לאחר פסק הדין החמור והגזעני של השופט דרורי, אשר נמנע מהרשעת מי שדרס אישה יוצאת אתיופיה בטענות שכל כולן שילוב של גזענות ותפיסה משפילה ומבזה כלפי נשים. השופט דרורי, שבדבריו נשען לכאורה על המשפט העברי ועל הלכות הרמב"ם, הפך את מעמדו ותפקידו לכלי לביזוי האשה שנדרסה, שחרר את נצרות לשונו על מנת להפגין שנאת נשים וגזענות מהי, שחרר את הנאשם מהעונש הראוי עבורו ועבור שכמותו, ועשה יד אחת עם העבריין נגד מי שהוקרבה ונדרסה תחת אלימותו.