העוקץ סוגר את שעריו הדיגיטליים, ומשאיר אחריו מורשת נפלאה של שיח ביקורתי ושאיפה בלתי מתפשרת לחתור לטוב ולצודק – בחברה, בכלכלה, בחינוך, בדיור ובעבודה. היו שלום, ותודה על השותפות לדרך (2003 – 2024)
“לעיתים הלימונים משיבים אש. חלק מהנוזל הארסי האגור בנקבוביות הקליפה ניתז בחזרה אליי. מן הנדיר שטיפה כזו מוצאת את דרכה, ממש בכינון ישיר של צלפים, אל עיניי, מתחת למשקפיים”
עם לכתו של הפנתר הלוחם, האמיץ, הבלתי מתפשר שלא עשה חשבון לאף אחד, לא פחד מאף אחד, והטיח את כאבן של שכונות המצוקה במלוא יכולת הביטוי שלו, מתוך שותפות יהודית-ערבית
מתוך אובדן האמונה ביכולת האישית לשנות ולהשפיע, אפשר לנסות להתרומם בצעדים קטנים, ולהרחיב את האכפתיות במעגלים הקטנים לדאגת על. זהורית אסולין מנסה לנסח אופטימיות
הפצצת בתי חולים בעזה עומדת בניגוד לעקרון הצדק ברפואה, ומתעלמת בגסות מחיי חולים פלסטינים שאינם שותפים ללחימה. מכתב רופאים המבחינים בין אתיקה של מלחמה לאתיקה “רגילה” הוא אקט חמור של גזענות
אירועי הדמים של 7 באוקטובר פירקו הנחות יסוד וקונספציות, והדי הפיצוצים בעזה מהדהדים שאלות על הקיום במרחב: האם נביס את הטרור? האם יש עם מי לדבר? האם האחדות תחזיק מעמד?
הפינוי הסלקטיבי של תושבי יישובי עוטף עזה מחדד את הפערים שהיו קיימים שם קודם: חברתיים, כלכליים וביטחוניים. איך ייתכן שממשלת ישראל ממשיכה להתעלם ממצוקת תושבי אשקלון, העיר המטווחת ביותר במלחמה?
בארגון מופתי ובתחושת סולידריות עמוקה מתגייסים מבקשי המקלט בישראל ומתנדבים לטובת אזרחי וחיילי מדינת ישראל. סיגל אביבי, הפועלת בקהילה ומכירה את אנשיה ונשותיה מקרוב, מספרת על הימים האחרונים
האם למי שחי מחוץ לישראל יש פרספקטיבה טובה יותר על המתרחש כאן ועכשיו, בימים הסוערים האלה? האם רילוקיישן הוא באמת פתרון או שהוא מייצר חור נוסף בזהות? רעות כהן מנסה, ממרחק, להביט על המהגרים ועל הנשארים ועל אפשרויות השיח ביניהם