מה גורם לקהל פלסטיני לחוש זיקה כה עזה ל”עץ התאנה”? דומה כי האנושיות של ראידה טאה ושל סיפור חייה מעניקה ממד מעשי לשיבה שרבים מהם היו רוצים לממש, אלמלא המדיניות הישראלית שרואה בזכות השיבה התאבדות ציונית, חוששת ממנה ונאבקת בה
הומור עדתי, קצת ז’רגון מרקסיסטי שהמרוקאים כמובן לא מבינים, על הבמה יש רק אשכנזים “טובים”, והנרטיב עובר דרך המשת”פ. נפתלי שם טוב צפה בהצגה של בית לסין על הפנתרים השחורים
בתקופה בה שיח הזהויות הופך מהותני יותר ויותר, מבקשת סיגלית בנאי לחזור אל הלבנטיניות הכהנובית, ומסרבת להכריע בין זהויות קטגוריאליות. אל מול הדרישה לקוהרנטיות בזהות אתנית, מעמדית, דתית או פוליטית היא טוענת לזכותה להגדרה עצמית גמישה. לקראת המופע הערב
בעיבוד שלו ל״המלט״ שמוצג כעת בהבימה, החליט מאור זגורי להשמיט את המלה דנמרק מן האמירה המפרסמת ״משהו רקוב…״, ולזרוק אותנו לעולם של מלחמת אחים/מלחמת אזרחים, נטול אופוזיציה של ממש. עולם שאיננו מאד שונה ממה שקורה מחוץ לכתלי התיאטרון
חמש נקודות מבט על ההצגה “פנינה לב נייר”, יצירתן המשותפת של ג’קלין פערל וחנה וזאנה גרינולד, שמביאה אל הבמה סיפור אוטוביוגרפי של ילדות, זהות מגדרית, משפחה ואהבה. פרויקט מיוחד בעריכת תהילה חכימי
פרשת ההצגה ״הזמן המקביל״ מזכירה לנו: זכותו של התיאטרון הערבי אל-מידאן לתקצוב אינה מותנית בהתיישרות עם דעת הרוב. תקצוב אמנותו של מיעוט תרבותי-לאומי אינה חסד, אלא חובה של רשויות המדינה
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
